למדתי תואר שני בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה, והיום אני איש חינוך, בלשן ומורה לעברית ולערבית. כבר בתחילת הדרך הבנתי שאני לא מחפש רק "לדעת דקדוק", אלא להבין איך אנשים באמת משתמשים בשפה: איך משמעות נוצרת בשיחה, איך צורות משתנות, ואיך חברה ותרבות משאירות בהן עקבות.

 

במהלך הלימודים נחשפתי למגוון גישות ושיטות לחקר השפה: ניתוח שיח, עבודה עם קורפוסים, תיוג וקטלוג של דפוסים חוזרים ובעיקר למדתי להפוך שאלות יומיומיות על עברית לשאלות מחקר. התזה שלי עסקה בהתפתחות של תופעה תחבירית בתוך שיח דבור טבעי וספונטני, מתוך ההבנה שהשפה "נושמת" דווקא בשימוש היומיומי. כאן גם התחדדה אצלי הרב-תחומיות: היא שינתה את אופן ניסוח השאלות ואת פרשנות הנתונים והעמיקה את ההבנה של השפה כתופעה חברתית חיה, לא כמערכת מנותקת מהעולם.

 

כיום אני דוקטורנט בחוג בתחום הדיאלקטולוגיה ובממשק שבין עברית לערבית, אבל המחקר שלי כבר לא נעצר בלשון עצמה: הוא נוגע גם בהיסטוריה, חברה, תרבות, מסורת ודת, ולפעמים אפילו בדברים לא קשורים לכאורה כמו קולינריה, כי גם שם מסתתרות שכבות של זהות לשונית וסיפור.

 

מה שלמדתי בחוג השפיע ישירות על ההוראה שלי בבית הספר. במקום ללמד עברית כמערכת של "נכון" ו"לא נכון", אני מלמד אותה כדרך חשיבה: איך להקשיב, איך לזהות דפוסים, איך לשאול "למה זה נאמר כך כאן?" ואיך להבין שחריגה מהנורמטיבי אינה "טעות" אלא חלון לדינמיקה של שפה משתנה. הוראה כזו מפתחת סקרנות, מעודדת חשיבה ביקורתית, מלמדת כבוד כלפי השוני שקיים בין דוברי השפות ובין הלהגים המגוונים, ומפחיתה את הפחד מטעויות. כשהתלמידים מבינים ששפה היא לא רק "נכון" או "לא נכון", אלא גם "מעניין", "משתנה" ו"שייך לך" – השיעור הופך ממבחן לשיח, וממטלה למסע.

 

גם הליווי האקדמי בחוג היה משמעותי מאוד עבורי: ההנחיה המסורה, הסמינרים וקבוצות הדיון הדגישו תהליך של חשיבה, לא רק תוצאה. זה היה מרחב שאפשר ניסוי, הטלת ספק ושכלול רעיונות, בדיוק אותה גישה שאני מנסה להעביר הלאה לתלמידיי.

 

אם אני צריך לתת עצה לבוגרים עתידיים, היא זאת: להתייחס לכתיבה כאל מסע. התואר מתאים במיוחד למי שמבקש לראות בשפה כלי לחשיבה ולהבנה של חברה ותרבות, ולא רק מערכת חוקים. מבחינתי, זה השיעור המרכזי של החוג: שפה היא יצור חי,  וכשניגשים אליה כך, אפשר לא רק ללמוד אותה, אלא גם לחקור אותה, לחוות אותה, לאהוב אותה.