למדתי בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה, והיום אני ממשיכה בכיוון המחקרי שנבט שם: חיבור בין בלשנות שמית לבין מבט רחב על חברה ותרבות. אני מגדירה את עצמי בלשנית ופילולוגית, ועובדת גם כעורכת בסדרת בלשנות השמיות. עבודת התזה שלי בחוג עסקה בכ־600 שמות פרטיים מתוך האוסטרקה הארמית מאידומיה, מתקופת השלטון הפרסי. השאלה שהובילה אותי הייתה פשוטה אבל עמוקה: מה אפשר ללמוד מן השם הפרטי על החברה שבתוכה הוא מופיע. ניסיתי לזהות, ככל האפשר, את הלשון או הלשונות שמאחורי כל שם, ומתוך הנתונים הללו לבחון אילו שפות מדוברות, אילו זהויות וקבוצות, ואילו רשתות של השפעה וקשר מתקיימות באזור בתקופה שעליה אנחנו יודעים עדיין פחות ממה שהיינו רוצים. בעיניי, השמות הפרטיים הם חלון נדיר אל חומר “לא ערוך” – כזה שלא עבר סינון ספרותי – ולכן הם מאפשרים לתפוס רב־לשוניות וחיי יום־יום לשוניים באופן ישיר יותר.

 

התזה שלי נשענה על ניתוח מורפולוגי, פונולוגי ולקסיקלי של השמות: אילו תבניות חוזרות, אילו רכיבים תיאופוריים מופיעים, אילו השפעות אפשר לזהות, ואיפה דווקא העמימות היא הנתון. במקביל, היא דרשה עיגון חזק בהקשרים היסטוריים, גאוגרפיים ופוליטיים: מי כתב, למי, באילו תנאים, ובאיזה מרחב של מגע בין לשונות. כאן הרב־תחומיות של החוג הפכה מבחינתי לשיטה ממש: שילוב של מקרא, ארכאולוגיה והיסטוריה לצד בלשנות השוואתית, מגע בין לשונות ורב־לשוניות, כדי לפרש תופעות לשוניות בתוך תמונת עולם מורכבת. 

 

ההנחיה של ד"ר אוהד כהן הייתה חלק משמעותי מהתהליך. עבדתי בעיקר איתו, ובמקביל התייעצתי עם חוקרות וחוקרים נוספים כשהיו לי שאלות שגלשו לתחומים אחרים. הערכתי מאוד את הזמינות של הסגל ואת הנכונות לעזור בדרכים שונות. מתוך הליווי הזה יצאתי עם שלושה דברים מרכזיים שאני לוקחת איתי עד היום: איך לבנות מחקר, איך לזהות מה חשוב באמת בתוך ים הנתונים, ומהי ענווה אינטלקטואלית. את העיקרון האחרון למדתי כמעט “בלי שיגידו לי”: דווקא דרך מפגש עם אוהד שבו לא דיברנו כמעט על הפרק שהבאתי, אלא על הרקע, ההקשר והגישה. רק אחר כך, כשחזרתי לקרוא את הכתיבה שלי, הבנתי כמה חשוב להכיר לא רק במה שאני יודעת, אלא גם בגבולות ההבנה שלי, ובמקום שבו היא נעצרת. בעבודה עם חומר אפיגרפי קצר ותמציתי, עם נתונים חסרים ועם אפשרויות פרשנות מתחרות, הדיוק הזה – והזהירות בטענות – הוא לא קישוט, אלא תנאי בסיסי. זו הייתה גם אחת המתנות של החוג: ללמוד להחזיק יחד סקרנות גדולה ומשמעת מחקרית.

 

אחרי התואר המשכתי גם לתואר שני באנתרופולוגיה, ומתוך זה התרחבה אצלי השאלה לא רק “איזו לשון מסתתרת כאן”, אלא גם “איזה עולם חברתי ותרבותי מתארגן דרך הלשון”. כיום אני מפתחת מחקר רב־תחומי שמחבר בלשנות ואנתרופולוגיה עם לימודי מקרא וסמנטיקה, מתוך עניין בשאלה כיצד שדות סמנטיים נבנים וכיצד השורש מארגן משמעות, ומה אפשר ללמוד מן היחסים בין מילים מאותו שורש על דרכי חשיבה ותרבות. בסופו של דבר, החוג ללשון העברית לימד אותי להפוך את התשוקה שלי לשפה ולעקבות החברתיים־תרבותיים שהיא נושאת למחקר עומק, שממשיך ללוות אותי ומאפשר לי להרחיב שוב ושוב את מרחב הפעולה שלי.